<h1>ספר הפרדס — שער תשיעי</h1>
<h2>דף ו:</h2>
ונשאל הרב ר' שלמה בן אדרת ז"ל ספר תורה שהיה מנוקד אם מברכין עליו לכתחילה. והשיב ז"ל נ"ל כי פיסוק הפסוקים והנקוד פוסלין בס"ת שאין לנו אלא כנתינתה בסיני. ובכמה מקומות אמרינן יש אם למסורת בההיא דחלב אמו דדרשינן חלב וחלב. ובגדו בה והרבה כיוצא בהן, ואלו אתה מנקדו הרי שפסלת את המסורת ואין כאן מסורת אלא מקרא. ועוד שנינו במסכת סופרים פרק שלישי ספר שנקוד ראשי פסוקים שלו אל יקרא בו, ואף על פי שאמרו בנדרים פרק אין בין המודר ויקראו בספר תורת האלקים וגו' בספר האלקים זה מקרא, מפורש זה תרגום, ויבינו במקרא אלו פסוק טעמים, לאו למימרא שהפסוקים ופיסוק הטעמים שיהיו מנוקדים בספר תורה, אלא שהם מקובלים מסיני בעל פה, וכמו שאמרו מפורש זה תרגום ואע"פ שאין התרגום כתוב בספר.
<h2>דף כה:</h2>
אין מברכין ברכת חתנים אלא בחופה הנקראת בלע"ז טלח מפני שאין שמחה אלא בחופה, והראיה מדאמרינן במסכת סוכה חתן וכל השושבינין פטורין מן הסוכה, ואקשינן וליתבו בסוכה וליחדו בסוכה ופרקינן אין שמחה אלא בחופה, וכן משמע פ"ק דכתובות דקאמר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים דמשמע הא בבית אחר לא. וגם כן במעונו מברכין אותה חוץ לחופה דאפילו קודם החופה מברכין אותה מכי רמו שערי באסינתא, ועוד שאפילו בסעודת מילה היינו מברכין אותה אלמלא צערא דינוקא כן כתבו המפרשים ז"ל, וכן כתב הרשב"א ז"ל. אבל יש מן הגדולים שכתבו שאם הלכו החתן והכלה יחד בבית אחר דמברכינן ברכת חתנים ושהשמחה במעונו כיון שהחתן והכלה הם שמה, והא דאמרינן אין שמחה אלא בחופה כיון שאין דעתו להניח החופה אלא בשביל הסוכה, אבל אם היו הולכין הוא והכלה לבית אחר לגמרי בודאי מברכין ברכת חתנים. ומעשה שהיה בצרפת באחד שהוליך כלתו לעיר אחרת והיה שם רבינו יצחק ז"ל, והצריך הרב ז"ל לברך ברכת חתנים כך ראיתי שהעיד הרב ר' פרץ ז"ל. ועוד כתב הרב ז"ל וזה לשונו דמההיא דסוכה ומההיא דכתובות משמע שאם אוכלין בארבע או בחמש סעודות שאין מברכין אלא בבית החופה שקורין טלח שאומרים שאין שמחה אלא בחופה, אבל נראה לר' יצחק ז"ל שאם יש שמש שמצרפן מברכין בכל השמחות שבעה ברכות כדאמרינן גבי חבורות שהשמש מצרפן. ואומר רבינו יחיאל בשם רבינו יהודה רבו ז"ל שאפילו אין שמש שמצרפן הכותל אם התחילו אותן הבתים לסעוד אותם שבחופה, ועוד שאוכלין מסעודה שתקנו בשביל החופה כי ודאי מברכין שבעה ברכות וכן הפסק, ע"כ.
<h2>דף כו.</h2>
ושאל הרב ר' אשר מלוניל ז"ל מרבינו תם ז"ל דלמה אין מברכין לישן בסוכה כמו שמברכין לישב בסוכה, דיש חיוב גדול בשינה בסוכה יותר מאכילה, פי' דהא אמרי' בסוכה דיכול אדם לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ואינו יכול לישן חוץ לסוכה ואפי' שינת עראי. והשיב ז"ל דברכת לישב בסוכה פוטרת כל שינה וטלטול ונדנוד שבין סעודה לסעודה. עוד יש לומר דשמא שלא יישן והוי ברכה לבטלה שהרי אין בידו לישן ומשום הכי אינו מברך אלא לישב בסוכה. ואם תאמר יברך בשעה שמתחיל להתנמנם תירצו המפרשים ז"ל דההיא שעתא אולי שאין ידיו נקיות שהידים עסקניות הם. ואני שמעתי תירוץ נכון למה אין מברכין לישן לפי שברכת לישב בה נכלל כל דבר בין עמידה בין שינה בין אכילה כדכתיב תשב הנערה אתנו ימים או עשור, וזהו נכון. וכדומה לי שלזה כיון דעת רת"ם ז"ל לעיל.
<h2>דף כז.</h2>
יש מי שהקשה מאי שנא דמברכין בסוכה בכל שעה שיושב בה יותר מאכילת מצה, שאין אנו מברכין אלא לילה ראשונה. וראיתי כתוב בשם חכם אחד ור' שמואל בר שלמה שמו שתירץ דשאני מצה דבשאר ימים אינו אוכל לשם מצה אלא להשביע נפשו ומפני שנאסר בחמץ, למה הדבר דומה לאוכל בשר שחוטה שאינו מברך אקב"ו לאכול בשר שחוטה או בשר טהורה, אבל האכילה בסוכה אינה להשביע נפשו אלא לשם מצוה דאפי' בביתו יכול לאכול לשובע נפשו. אבל רבי' זרחיה הלוי ז"ל תירץ דשאני סוכה שחייב לישב עליה כל שבעה ואי אפשר לו להיות שלשה ימים בלא שינה, כדאמרי' בפרק אלו נדרים נמצא שחיוב סוכה נמשך כל שמונה ימים, אבל בפסח אפשר לו לאכול פירות בשאר הימים חוץ מלילה הראשונה.
<h2>דף כח.</h2>
ותו אמרי' התם נשים לאשמועינן דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, ור' שמעון פוטר בנשים דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, והוא הדין לעבדים דקימא לן כל מצוה שאין האשה חייבת אין העבד חייב בה. וקיימא לן כר' שמעון דאמר סומא חייב ונשים ועבדים פטורין מן הציצית דמצות עשה שהזמן גרמא הוא. אבל הרב ר' יעקב מקורביל ז"ל כתב דאשה פטורה מן הציצית, אבל אם רוצה לברך הרשות בידה, וכן כתב הרב ר' פרץ ז"ל, וכן ראיתי לשר של קוצי ז"ל שכתב משמו של רבי' תם ז"ל דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא, וכתב הרב ז"ל נשים פטורות מן הציצית ואם רצו לברך יברכו, וכן דעת ר' יום טוב אלשבילי ז"ל. ואינו כן דעת הר"ם במז"ל שכתב נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי חכמים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצוות, ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה, וכן שאר מצוות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותה מצוה בלא ברכה אין ממחין בידם. טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולם מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין אותן בלא ברכה, עד כאן. והעקר כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן ראיתי שרבי' יעקב החסיד ז"ל שאל מפמליא של מעלה נשים שמברכות בסוכה ולולב ושופר או בשאר מצוות אם היא ברכה לבטלה, והשיבו לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו שם אלהיכם והעד מגלה וחנוכה, שמאחר שהיו באותו הנס חייבות בהן ומברכות עליהן, בלולב נמי מצינו שבא לזכר שאין לו אלא לב אחד, ובשופר נמי אמרי' אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות ותמליכוני עליכם וזכרונות שיבא זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר, לפיכך אם באה לברך בלולב ובשופר הרשות בידה, כל זה השיבו לו.
<h2>דף לא.</h2>
גרסינן במסכת מנחות בפרק התכלת ארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה. ואמר רב חנן לא שאנו אלא כשאין לו אבל יש לו אין מעכבין. ויש מי שפי' שמה שאמרו בשיש לו שאין מעכבין, שמברך על כל אחד ואחד כשנוטלו כיון שאינן אגודין יחד ואין ברכת לולב פוטרת את כולן. ומורי הרב נ"ר פי' בשם הרב ר' משה בר' יהודה ז"ל זה לשונו לא שאנו אלא שאין לו, כלומר כשאין לו את כולן אלא השנים או השלשה, מעכבין זה את זה שצריך ליטול יחד אותן שיש לו, ואם נטלן אחד אחד לעצמו לא יצא, אבל אם יש לו כולן אין מעכבין שיטול את כולן יחד, אפי' נטלן אחד אחד לעצמו יצא. והביא ראיה לזה הפי' דאפי' אין לו כולן חייב ליטול אותן שיש לו, מהא דאמרי' בגמ' לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון, ופריך פשיטא, ופריק מהו דתימא כי היכי דלא לישתכח תורת אתרוג, ולא קאמר תורת לולב, ש"מ דלולב ושאר מינין שיש לו נוטלו. והרב ר' משולם בנו כתב על זה ואני אומר לדמות אבל לא למעשה ליטול שלא תשתכח תורת לולב, אבל לא יברך, ע"כ. וכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל דהא דאמרי' דכי אין לו דמעכבין זה את זה כלומר ואינו נוטל אפי' אותן שיש לו, הני מילי בברכה אבל בלא ברכה נוטלן משום חבוב המצוה, ואל תשתכח תורת לולב כדאמרי' בלולב היבש.
ולעניין מי שלא מצא ארבע מינין שבלולב כשרין אלא פסולין כתבו בתוספות שמברך עליהן אף על גב דפסילי. והביאו ראיה מדאמרי' בפרק לולב הגזול לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון, הא מדארבע מינין שבלולב יביא, ואע"ג דפסילי כי היכי דלא תשתכח תורת לולב. ועוד מביאין ראיה מדאמרי' בשבת פ' כלל גדול גבי מי שיצא לדרך ואינו יודע באי זה יום יצא מונה ששה ושובת יום אחד, וכל יום ויום עושה כדי פרנסתו, ואקשו בגמ' א"כ במאי מינכרא, ופריקו מינכרא בקדושא, אלמא שאע"פ שהוא ספק אם הוא שבת או חול אפי' הכי מקדשינן ביה, הכא נמי אע"פ (שמורא) [שהוא] ספק שאחד מן המינין פסול מברכינן עליה כיון שאין לו ממין אחר כשר. ואין הכל מודים זה. אבל בלולב יבש כתב הר"ם במז"ל בשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר אבל לא שאר מינין, ונראה שהוציאה הרב ז"ל מאותו מעשה [דבני כרכין] דאמר ר' יהודה מעשה שהיו מורישין לולביהן לבניהם, אמר לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה, אלמא שבשעת הדחק לולב היבש כשר. ומה שכתב הרב ז"ל אבל לא שאר מינין, הוציאה הרב ז"ל מדאמרי' עלה בגמרא קתני מיהת ר' יהודה אומר יבשין כשרין מאי לאו אכולהו, לא אלולב אלמא דאפי' בשעת הדחק, וזה לשונו בשעת הסכנה או בשעת הדחק לולב היבש כשר אמר אברהם אני איני אומר כן שהרי אמרו לולב היבש פסול וכל מקום אפי' דיעבד הוא ופסולא דאוריתא הוא, וכל פיסולא דאוריתא אין חילוק בשעת הדחק, וכשאמרו לו אין שעת [הדחק] ראיה, כך אמרו לנקוט בידיהו כל דהו כי היכי דלא לישתכח מיניה תורת מצות אתרוג, ור' יהודה לא העיד אלא שהיו מורישין לולביהן לבניהן ולא אמר שהיו [מברכין] עליו, אבל מ"מ כדאי הוא הר"ם במז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק.
<h2>דף לא:</h2>
ומי שנטל שני לולבין או שני אתרוגין יחד ובירך עליהן כתבו המפרשים ז"ל דאם בירך בדיעבד יצא, אבל לכתחלה אסור לעשות כן משום בל תוסיף, דגרסי' בפרק הלולב הגזול תניא ארבעה מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהם, ואקשינן עלה פשיטא מהו דתימא הואיל וקימא לן לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קא משמע לן, אלמא שאסור לעשות משום בל תוסיף, אבל בדיעבד יצא, והראיה מדאמרינן במסכת סנהדרין בפרק אלו הן הנחנקים גבי זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופרושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גרע, ואנו אין לנו אלא תפלי ואליבא דר' יהודה, ואקשינן ולולב, מאי סבירא לן אי סבירא לן לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, משמע מהתם דלדידן דקימא לן דלולב אין צריך אגד ליכא אפי' בל תוסיף דהאי לחודיה קאי, מיהו בעיקר העניין הסכימו המפרשים ז"ל שהוא עובר לכתחלה משום בל תוסיף אבל יצא מחיוב לולב בדיעבד.
<h2>דף לד:</h2>
ולעניין מי שנטל הלולב והאתרוג בידו אחת אם יכול לברך, כתבו המפרשים ז"ל דאינו מברך ולא יצא מחיוב לולב שהרי (דתו) [דרשו] בפרק לולב (וערבה) [הגזול ל"ד ע"ב] שאתרוג אינו באגודה עם הלולב אלא בפני עצמו דכתיב [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם פרי עץ הדר כפות תמרים, ולא אמר וכפות תמרים, כלומר דאלו אמר וכפות תמרים הוה אמרי' דוא"ו מוסיף על עניין ראשון ויהיה האתרוג והלולב יחד, קא משמע לן כפות תמרים בלא וא"ו דזה בפני עצמו וזה בפני עצמו.
<h2>דף לז.</h2>
ויש לי לבאר מי שאין לו ידים ליטול הלולב אם יברך על נטילת לולב ויצא ידי חובתו ובזה כתב מורי הרב נ"ר בשם המפרשים ז"ל דנוטלו בזרועותיו ומברך כדרכו, והראיה מדאמרינן בפר' מצות חליצה גבי יבמה גדמת חולצת בשיניה דמי כתיב וחלצה בידה, הכא נמי לא כתי' ולקחתם לכם ביד, אבל אם הוא שלם באיבריו אם נטלו בזרועותיו לא יצא, דדרך בזיון הוא.
<h2>דף לז:</h2>
אבל אם נטל הלולב ובירך ואחר כך נטל האתרוג כתבו ז"ל דיצא, דקימא לן במסכת מנחות בפרק הקומץ רבה דארבעה מינין הללו אין מעכבין זה את זה כשיש לו, וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל. ומיהו עקר נטילת הלולב כדין ההלכה הוא לולב בימין ואתרוג בשמאל. דגרסי' בפרק לולב הגזול אמ' רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל מאי טעמא האי תלתא מצות והאי חדא מצוה, פי' הלולב יש בו שלושה מצות לולב הדס וערבה, והאתרוג אין בו אלא מצוה אחת. אמר ליה ר' ירמיה לר' זריקא מאי טעמא מברכין אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן. יש מפרשים שגופו גבוה מכולן ויש מפרשין לפי שכל האגודה היא נקראת לולב, וכן עקר. וכתב הר"ם במז"ל משיגביה ארבעה מינין הללו בין שהגביהן כאחת בין זה אחר זה בין בימין בין בשמאל יצא, ואע"ג דקימא לן דלולב נוטל בימין, הוא הדין דאם נטלו בשמאל יצא ומברך עליו. וא"ת והא אמרי' התם בגמ' מדאגבהיה נפק ביה ופרקינן בשהפכו מלמעלה למטה, ואנן קימא לן בפרק לולב וערבה דבכל המצות אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן דכתיב עצי שטים עומדים, והרב ז"ל נשמר מקושיא זו דכתב והוא שיגביהן דרך גדילתן אבל שלא כדרך גדילתן לא יצא.
ואם הוא אטר יד ימינו כתבו המפרשים ז"ל דנוטלו בימינו שהוא ימין כל אדם כדין תפילין דבעי' ידכה יד כהה, והוא הדין לשולט בשתי ידיו שנוטלו בימינו שהוא ימין כל אדם.
ולעניין מי שנטל הלולב והאתרוג בידו אחת אם יכול לברך, כתבו המפרשים ז"ל דאינו מברך ולא יצא מחיוב לולב שהרי (דתו) [דרשו] בפרק לולב (וערבה) [הגזול] שאתרוג אינו באגודה עם הלולב אלא בפני עצמו דכתיב [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם פרי עץ הדר כפות תמרים, ולא אמר וכפות תמרים, כלומר דאלו אמר וכפות תמרים הוה אמרי' דוא"ו מוסיף על עניין ראשון ויהיה האתרוג והלולב יחד, קא משמע לן כפות תמרים בלא וא"ו דזה בפני עצמו וזה בפני עצמו.
ואין מברכין אלא על הלולב לפי שהוא גבוה במינו.
ולא אשכחן בגמרתין שום חיוב לנענע בשעת ברכה אלא בהלל, כדתנן בפרק לולב הגזול היכן היו מנענעין בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא, ואלו בשעת ברכה לא הזכיר כלל, וחקרתי ודרשתי בעניין ומצאתי לרבינו שמשון משנץ ז"ל שכתב סמך על זה מדגרסי' בסוף פרק לולב הגזול קטן היודע לנענע חייב בלולב, משמע שמנענע בנטילתו אע"פ שאינו יודע לקרוא ההלל. ועוד מדתניא במסכת ברכות הקדים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה, משמע דמנענע בלא הלל כדי לעצר רוחות רעות.
<h2>דף לח.</h2>
גרסינן בפרק לולב הגזול מתניתין מי שבא בדרך ולא היה לולב בידו לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו, לא נטל בשחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב, והקשה רבי' שמשון ז"ל מדגרסי' בסוף תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה, אלמא דקודם שיצא מביתו צריך ליטול לולב, וא"כ למה לא נטלו זה קודם שיצא מביתו. ותירץ דהיכא דליכא למטעי לא חייש כלומר דעל כרחין ביום טוב מיירי מדקתני מביאין לו שופר ותוקע, וכיון שכן בהולך תוך לתחום למקום שבא חכם מיירי, וא"כ אינו צריך ליטול הלולב קודם שילך שלא יפשע מלנענע אחר שיבא מן החכם. אי נמי דהתם קתני השכים לצאת לדרך שמביתו הולך לקראת חכם ומשום הכי נוטל לולב קודם שיצא, אבל הכא מיירי שהיה בא מן הדרך וחוזר לביתו. ולי הקטן נראה דהקושיא מעיקרא אינה, מדקתני מי שבא בדרך ולא היה לולב בידו, וכיון שלא היה לולב ליטול אי אפשר ליטלו, אבל התם קתני השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע, ומיירי כשיש לו לולב ומשום הכי חייב ליטלו, א"כ לא קשיאן אהדדי משום דאין דנין אפשר משאי אפשר. אבל נוכל לתרץ ולהעמיד דברי הרב ז"ל דהכי קאמר מי שבא בדרך ולא היה לולב בידו כלומר שלא היה לו לולב בדרך אבל (אם) היה לו בביתו, וכיון שכן עדיין הקושיא במקומה דהיה לו ליטלו קודם שיצא מביתו, כך נראה לי.
ופי' יטול על שולחנו כלומר שיש לו להפסיק מאכילתו כדמוכח בגמ', ואקשינן בגמ' מדתנן במסכת שבת התחילו אין מפסיקין, פי' מי שלא התפלל וישב לאכל על שולחנו ונזכר אינו מפסיק אלא גומר סעודתו והדר מתפלל, ומשני רב ספרא דהתם בדאיכא שהות להתפלל אחר סעודתו, ומתני' דהכא בשאין לו שהות ליטול אחר סעודתו ומשום הכי מפסיק. וכשחוזר לסעודתו אינו צריך לחזור ולברך המוציא אלא אוכל כדרכו, וכן כתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל דביום טוב [ראשון] דהוי חיוב לולב מדאוריתא מפסיק אפי' שיש לו שהות ביום ליטול אחר סעודתו, כדקא מפליגינן התם בשבת בין קרית שמע דאוריתא ובין תפלה דרבנן, דלקרית שמע מפסיקין אפי' שיהא לו שהות, ולתפילה אין מפסיקין, אבל ביום טוב שני דחיוב לולב מדרבנן אם אין שהות ביום מפסיקין, ואם יש לו שהות אינו מפסיק. והיכא שלא התחיל לאכול כתב הרב ז"ל דאינו אוכל עד שיטול לולב דילמא יפשע ולא יטול אחר כך, וכך עמא דבר. כל הדינין הן [בין] בלולב בין בהדס בין בערבה בין באתרוג ואין ביניהם הפרש כלל.
ושנינו במסכת סוכה בפרק לולב הגזול ומייתי לה בפרק בתרא דפסחים מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך אחריו יברך אחריו, הכל כמנהג המדינה. ואמרי' בגמ' תאנא ר' כופל בה דברים ר' אליעזר בן פרטא מוסיף, מאי מוסיף אמר אביי מוסיף לכפול מאודך, לברך אחריו כלומר יהללוך יברך, ואמרי' עלה בגמ' אמר רבא לא שאנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך, דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, ומאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אמר רב נחמן בר יצחק דאמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי, אביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם, ואי בעית אימא מהכא ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם. ואם תאמר אמאי קא נקיט לשון העברה הוה ליה למנקט לשון קודם בפירוש, יש לומר דקודם משמע סמוך פי' לפי שאין מברכין על המצוה עד שיהיה לפניו ויהיה רצונו לעשות מיד אחר הברכה ושלא ישהה בין הברכה ובין המצוה.
<h2>דף לח:</h2>
גרסינן בפרק לולב הגזול אמר רבא הלכתא גבראתא איכא למימר ממנהגא דהלילא, הוא אומר הללויה [והן אומרים הללויה] מכאן שמצוה לענות הללויה, הוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה מכאן שגדול יקרא אותו ועונין אחריו הללויה. הוא אומר הודו לה' [והן אומרים הודו לה'], מכאן שמצוה לענות ראשי פסוקים הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והם אומרים אחריו אנא ה' הושיעה נא מכאן (קורין) [שאם היה קטן מקרא] אותו עונין אחריו מה שהוא אומר. הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והם אומרים [אנא ה' הצליחה נא, מכאן שאם בא לכפול כופל, הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה'], מכאן לשומע כעונה, ואם תאמר הרי אמרו חכמי' במסכת ברכות בפרק קמא כל פסוקא דלא פסקי משה לא פסקינן ליה, ואנו פוסקין אנא ה' הושיעה נא ואנא ה' הצליחה נא שהכל הוא פסוק אחד, יש לומר דהני מילי בפסוקין של תורה אבל בשל נביאים וכתובים לא אמרו, אי נמי יש לומר דדוד עצמו פסקיה כדאמרי' בפסחים בפרק ערבי פסחים אנא ה' הושיעה נא אמרו אחיו אנא ה' הצליחה נא אמר דוד. בעי מיניה מר' חייא בר אבא שמע ולא ענה פי' כשלא ידע לענות אבל מכל מקום כיון לבו לצאת, אמר ליה חכמיא וספריא ודרשיא וראשי עמא אמרי שמע ולא ענה יצא. וכתב הר"ם במז"ל שזה הוא המנהג הראשון ובו ראוי לילך, אבל בזמנים אלו ראיתי בכל המקומות מנהגות משונות בקריאתו ובעניית העם, ואין אחד דומה לאחר, ע"כ.
<h2>דף לט.</h2>
וקודם שקורא ההלל חייב לברך בא"י אמ"ה אקב"ו לגמור את ההלל דקימא לן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן.
<h2>דף מא:</h2>
ולעניין אם יוכל אדם ליטול לולבו של חבירו שלא מדעתו ולברך עליו כתב רבינו זרחיה הלוי ז"ל דנוטלו לברך עליו אפי' שלא מדעתו דניחא ליה לאיניש לקיומיה מצוה בין בגופה בין בממוניה. ואינו מחוור בעיני מורי הרב נ"ר דהא גרסי' בפרק לולב הגזול מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו ביום טוב הראשון של חג אלא א"כ נתנו לו במתנה ולאפוקי מאי אי למעוטי גזול תנינא, ואי למעוטי שאול תנינא, אלא לאו למעוטי כי האי גונא, כלומר שצריך שיתננו לו במתנה. ועוד קשיא ממעשה דרבן גמליאל דפרק לולב הגזול דגרסי' התם ומעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהיו באין בספינה, ולא היה להם אלא לולבו של רבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לר' עקיבא במתנה נטלו ר' עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל, ואי הוה אמרי' ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה בודאי קים ליה דרבנן ניחא להו למיעבד מצוה, וא"כ אמאי הוה להו למיתן חד לחבריה במתנה. ועוד שאע"פ שאמרו ניחא ליה לאיניש לקיומה מצוה בין בגופיה בין בממוניה בגופיה משמע שהוא עצמו עשה המצוה אבל שיעשה אחר בשבילו לא אמרו הילכך ביום טוב הראשון של חג בעינן שיתנהו לו לחבירו במתנה גמורה ואם לאו לא יצא. והראיה מדאמרי' בפרק אלו מציאות השואל ספר תורה מחבירו לא ישאילנו לאחר, ואקשינן מאי אירייא ספר תורה אפי' כל מילי נמי דאמר ריש לקיש כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר, ופרקינן ספר תורה איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא ניחא ליה לאיניש לקיומה מצוה בין בגופיה בין בממוניה קמ"ל, אלמא משמע שאינו רוצה שיעשה אחר מצוה משלו שלא מדעתו. ואם תאמר אינו רשאי להשאיל אמרו אבל לוקח לעצמו, זה אי אפשר, וכי זה שבא לידו ברשות לא ישאילנו כל שכן שלא יקח לעצמו שלא ברשות בעליו, וכן עמא דבר.
ולענין המתנה דיום ראשון גרסי' בפרק לולב הגזול תנו רבנן ולקחתם לכם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד, לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול, מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא א"כ נתנו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבה שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לולבו של רבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז, נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לר' עקיבה במתנה נטלו ר' עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל, למה לי למימר החזירו מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, כי הא דאמר רבא בפרק יש נוחלין הילך אתרוג זה במתנה על מנת להחזירהו לי, נטלו ויצא בו החזירו יצא, לא החזירו לא יצא. וכתב הראב"ד ז"ל דאין הנותן רשאי לומר על מנת שתחזירהו לי, דהא מידי דחזי לי קאמר ואם הקדישו אינו מקודש כיון שאמר לו על מנת שתחזירהו לי, וא"כ אין זו מתנה גמורה, ואנן קימא לן דכל מתנה שאם הקדישה המקבל אינה מקודשת, אינה מתנה, כלומר כגון שאמר הנותן על מנת להחזיר אינה מתנה, ואלו לא אמרה הרב ז"ל הייתי אומר דאינו נכון, דמאי דאמרי' כל מתנה שהקדישה המקבל אינה מקודשת, אינה מתנה, התם מיירי שעקר מתנתו אינה אלא בהערמה, והכי אמרי' בירושלמי בנדרים בפרק השותפין מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה, כלומר שלא נתנה לו שיהנה בה בשום הנאה שבעולם, אבל בעניין לולב אע"פ שנתן לו על מנת להחזיר לא היה בה שום הערמה, אלא במתנה גמורה נתנו לו לאותה שעה ושיהנה ממנו כל הנאתו הראויה ממנו, וכיון שכן הוא אין בזאת המתנה שום הערמה אע"פ שאמר על מנת להחזיר דעל מנת זה נתנו לו שיעשה ממנו כאלו היה שלו ובלבד שיחזירהו לו אחר שנהנה ממנו כל צרכו, וכן כתבו בתוספות רבי' שמשון משנץ ז"ל.
כתב רבי' יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל אפי' למאן דפסל גזול כל שבעה אם נטל אדם לולב חברו בעל כרחו כדי לצאת בו ולא נתכוון לגוזלו אלא להחזירו מיד לאחר שיצא בו יוצא בו ביום טוב שני, דשואל שלא מדעת כי האי גונא דאינו נוטלו אלא לצאת לא הוי גזלן, ולא הוי נמי חייב באונסין כשואל דלא דאמי לשואל דעלמא דיש לו הנאת ממון, עד כאן.
וגם כן נהגו שכל הרוצה ליטול את הלולב מקופת הקהל אין מוחין בידו. בין שהיה מן העיר בין שיהיה זר, ואינו שואלו במתנה, וכן עושה כל אחד ואחד, ובזה כתב הרב ר' יונה ז"ל בשם רבו הרב הקדוש ר' שלמה בר' אברהם ממונטפשליר זצ"ל דאע"ג דקיימא לן דבדבר של תורה אין ברירה, כלומר בבית אחד של שני שותפין אם הם מודרים הנאה זה מזה אסורין שניהם ליכנס לבית אם יש בו דין חלוקה, ולא אמרי' הוברר הדבר שהאחד נכנס בתוך חלקו והאחר נכנס בתוך שלו, משום דקימא לן דבדאוריתא אין ברירה. וכתב הרב ז"ל זה לשונו כשיש בה דין חלוקה אסור דכיון דאיכא כפיית חלוקה מהני ליה הלה כשאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר, אבל כשאין בו דין חלוקה שרי, דכיון דעל כרחו של חברו קנוי לו החצר לעולם ליכנס בכולו, אין כח בידו לאוסרו עליו דהוי כאוסר על חברו שלו, והיינו יש ברירה דקאמר, דכל עדנא דעייל בחצר רואין כאלו מקום דריסת רגלו קנוי לו, לבדו, דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חברו יכול לכופו לחלוק, וברירה זו מעיקר[א קניה] היא דהוי כמאן דזכו בה להיות קנויה לכל אחד בפני עצמו בשעה שתדרוך כף רגלו כשיעור דריסתו, ולא אשכחן בשום דוכתא בתלמוד דומיא לברירה זו שאר ברירות אלא ההיא דשור שנגח את הפרה שהיא כיוצא בו, שהבור קנוי כולו להשתמש בו בשעה שמשתמש, עד כאן. מכל מקום למדנו [מדברי] הרב ז"ל דכל דבר שאין בו דין חלוקה אין אוסרין זה על זה וכל אחד משתמש בדבר אפי' בלא ידיעת חברו מדין ברירה כמו שכתבנו, והילכך על זה סמכו הקהל לקנות לולב ויוצאין בו כולן בלא נתינת לולב מתנה, דכיון שלולב או אתרוג הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כשנוטלו כל אחד אמרי' הוברר הדבר שכל אחד ואחד נוטל את שלו, וכן עקר. וכן כתב רבינו שמואל ז"ל בסוף פ' יש נוחלין מה שנהגו לברך כל הקהל באתרוג אחד דעתנו מסכמת ואע"פ שאין אנו מפרשים כמו שפירשנו דמי שינתן לכל אחד עד שיברך ואחר כך מחזיר, והני מילי ביום טוב ראשון אבל ביום טוב שני מותר דכיון דיצא בגזול יצא בשאול ואע"פ שלא כתב כן הרב ר' אליעזר ז"ל דגזול פסול אף בשאר ימים משום שהיא מצוה הבאה בעבירה.
ומה שנהגו הקהלות לקחת לולב בשתוף יש להם על מה שיסמוכו בבבא בתרא בפרק יש נוחלין, דגרסי' התם אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית נטלו אחד ויצא בו אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא, ודוקא שהיה אתרוג לכל אחד ואחד אבל פריש או רמון לא, וכתב רבי' אלפסי ז"ל דתרי אינשי דזבני לולבא בשותפותא לא נפיק חד חד מינייהו ידי חובתיה ביומא קמא עד דיהיב חבריה מנתא דיליה, ואי לאו לא נפיק, עד כאן. ופי' התם רבי' שמואל ז"ל אם היה רוצה לאכלו ואין אחיו מקפידין עליו שכבר יצאו בו, או שקנו אתרוגין הרבה מתפוסת הבית, או יש אתרוגין בעיר יצא, ודוקא שהיה אתרוג לכל אחד ואחד, פי' כי אמרי' נטלו אחד ויצא בו יצא הני מילי כשקנו אתרוג למספר האחין כדי שיהיה אתרוג לכל אחד ואחד, הילכך הרי הוא כאלו נתנוהו לו במתנה שעל מנת כן לקחוהו, אבל פריש או רמון לא, כלומר אם קנה זה אתרוג וזה פריש או שקנו כאחד האתרוג ופריש ורמון מתפוסת הבית אין אחד מהם יוצא באתרוג עד שיתן לו חלקו במתנה, ואע"פ שאם אכלו אין מקפידין עליו שהרי יש לאחד כנגדו פריש או רמון, מכל מקום לענין מצוה [לא יצא] אלא אם כן נתנו לו חברו במתנה. והראב"ד ז"ל היה נוהג לקנות לולב ואתרוג משלו והיה נותנו לכל קהל מונפשלייר במתנה על [מנת] להחזיר, והיה נוהג כן כל שבעת ימי החג וביום ערבה היה גובה מכל הקהל דמי הלולב, משום דלפעמים יש אחד מן הקהל שאינו רוצה לתת חלקו שיש לו בלולב של הקהל, ומשום הכי היו קצת הקהל מפקפקין לצאת בלולב של קהל, אבל בלולבו של הראב"ד ז"ל לא היו מסופקין שודאי היו יודעין שבנפש חפצה היה מקנה אותו להם, ועוד דלפעמים יש שם קטנים יתומים שאינם יכולין להקנות חלקם משום דאמרי' ינוקא מקנא קני אקנוי לא מקני, ומה שהיה נוהג לגבות דמי הלולב אחר מכן מפני שהיה בקהל אנשים שדעתם גבוה לצאת בלולב של אחרים, ומנהג נכון הוא.
כתב השר של קוצי ז"ל זה לשונו, כל התנאים שבעולם בין בקידושין בין בגירושין בין כל דיני ממון צריך שיהא התנאי כפול, כר' מאיר דקימא לן כותיה במי שאחזו כדמוכח התם בתר הכי דקאמר שמואל התקין בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי וכו', השני שיהא ההין קודם ללאו, השלישי שיהא קודם למעשה, אע"פ שחכמים חולקין על זה בפרק הפועלים מכל מקום סתם לן במשנה כר' מאיר, הרביעי שיהא התנאי דבר שאפשר לקיימו כר' יהודה בן תימא שאומר כן בפרק המגרש ובפרק הפועלים, ואמר רב נחמן הלכה כמותו. וכל אלו הארבעה הוו בתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען, אם חסר התנאי אחד מארבעה דברים הללו הוי תנאי בטל ומעשה קיים, כדמפרש בפרק מי שאחזו וא"כ הכא נמי צריך שיאמר על מנת שתחזירהו לי הרי הוא לך במתנה ואם לאו לא יהיה שלך, ובכמה מקומות בתלמוד אין חושש להאריך, עד כאן. וכן דעת רבי' תם ז"ל שצריך תנאי כפול, אבל רבינו שמואל אחיו לא כתב כך בפרק יש נוחלין שאין צריך תנאי כפול אלא נותן לו סתם ומחזיר לו סתם, וכן מוכח מעשה דרבן גמליאל נתנו במתנה לר' יהושע ולא אמר על מנת להחזיר. ואי קשיא לך הא דאמרי' בירושלמי ר' נחמן בר יצחק יהב אתרוגא לבריה אמר ליה לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו ניהלי, משמע משם שצריך שיאמר על מנת להחזיר. יש לתרץ דמשום דהוה ינוקא ואמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא טובא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני, אבל בגדול אין צריך לומר אלא מתנה סתם, אבל אני רואה מנהג כל גלילות ארצינו לומר על מנת שתחזירהו לי, ולא נהגו לומר תנאי כפול.
ומורי הרב נ"ר כתב דממעשה דרבן גמליאל שמעינן דאם נתן אחד לולבו לחבירו על מנת להחזירהו לו יכול לתתו לחברו וחברו לחברו ובלבד שיחזירנו לו לאחרון, כמעשה דרבן גמליאל שנתנו האחד לחברו ולא החזירוהו לרבן [גמליאל] עד שיצא ר' עקיבא והחזירו לו, מיהו דוקא בשהיו באותו מעמד כולן ונראה שכולן רוצין לצאת בו, כמעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה וכו', אבל אם נתן לו ואחר כך בא האחד לצאת בו אינו רשאי אלא לולב ישיב לבעליו והוא יתננו לאשר ירצה, עד כאן ונכון הוא.
<h2>דף מב.</h2>
ואם תאמר אמאי לא מברכין על נטילת ידים קודם שיטול ידיו, יש לומר דכיון דגמר המצוה לא הוה עד לאחר הניגוב כדאמר' בפירקא קמא דסוטה אמר ר' אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמאה שנ' ויאמר אלי ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, עובר לעשייתן מקרי כדאמרי' במסכת סוכה גבי לולב מדאגבהיה נפק ביה, ואם כן היאך מברך אחר מכן על נטילת לולב, אלא כיון שעיקר המצוה הוא הנענוע עובר לעשייתן מקרי. ואני הקטן מקטני תלמידיהם נראה לי ראייה לדבריהם מדגרסי' במסכת מנחות בפרק הקומץ רבה אמר שמואל בר אידי אריכא אמר רב הונא ואמרי לה אמר שמואל מנשיא בר ירמיה אמר שמואל, [תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן איני והא אמר רב יהודה אמר שמואל] כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן אביי ורבא דאמר תרוייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה, כלומר שיוכל לברך ואין צריך לברך קודם הנחה, שמעינן מהכא דכל זמן שעוסק במצוה עובר לעשייתן מקרי, כך נראה לי. וכתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל דמי שידיו נקיות ורוצה לאכל פת שצריך נטילת ידים, וכיון שידיו נקיות מברך הברכה קודם שיטול ידיו שכל המצוות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן, והדברים מתמיהין בעיני שכבר כתבתי שאין הנטילה עיקר המצוה עד הניגוב ואפילו יהיו ידיו טהורות. מכל מקום שמעינן מההיא דלולב שאמרנו, דמי שנוטל לולבו לילך לבית הכנסת צריך שישמור עצמו שלא ינענע אותו, שאם נענע אותו יצא מחיוב לולב ונמצא שלאחר מכן כשמנענע אותו בבית הכנסת ומברך הרי זו ברכה לבטלה.
וכתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל כל מקום שאמרו יצא אם רצה ליטלו פעם אחרת הרשות בידו אלא שאינו רשאי לחזור ולברך, וכן ראיתי לר' שמשון בעל התוספות ז"ל דבסוכה מברך בכל שעה שנכנס בה לאכול או לשתות או לישן, אבל בלולב אינו מברך אלא פעם ראשונה בלבד, והטעם הוא שאם רוצה לאכול הרבה פעמים ביום אי אפשר לאכול חוץ לסוכה וכיון שכן מברך בכל פעם ופעם, אבל לולב עקר מצותו אינה אלא הנטילה ואינה אלא פעם אחת כדאמרי' מדאגבהיה נפק ביה.
כתבו רב שלום ורב עמרם ורב סעדיה ורב ניסים גאונים ראשי ישיבות ז"ל דחיישינן לר' אמ' דאמר כיון דאגבהיה נפק ביה וכי מייתו לולב לבי כנישתא וכל היכא דבעי למנקטיה שלא בשעת מצוה אי אית ליה [ינוקא מייתי ליה], אי לא מהפך ביה, אי נמי נקיט ליה שלא כדרך גדילתו, ורבינו האי גאון ז"ל נשאל על דבר זה והשיב ז"ל כי עקר ברכה בשעת הגבהה וצריך שכל פעם ופעם שנוטלו, כמו תפילין שמברך עליהן כל שעה שמניחן או כמו סוכה. והכין איתא בירושלמי דברכות דאמרי' ומברך עליו כל זמן שנוטלו. ונהגו לברך בשעת הלל ואותה שעה מכוונין לשם מצוה וקודם לכן לחבוב המצוה. והא דאמרי' מדאגבהיה נפיק ביה, במתכוין לצאת אבל גמר בלבו לחבבו ולנוטלו לא יצא. ונטילת לולב עקר המצוה הנטילה ומברכין עליה, ונענוע דרבנן הוא דומיא דביעור חמץ מן התורה ובדיקה מדרבנן, ומברכין על הביעור ולא על הבדיקה. וכן קבלו דור אחר דור ואבות העולם ופסקות כך הורו לברך ולנענע עד כאן. כבר כתבנו לעיל בתחלת זה השער שמצות לולב כל היום היא, ואע"פ שנטלו והגביהו יכול לברך אחר מכן כל שעה שעוסק במצוה ועובר לעשייתן מקרי, וכן כתב הר"ם ב"ן ז"ל.
ותו אמרי' התם נשים לאשמועינן דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, ור' שמעון פוטר בנשים דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, והוא הדין לעבדים דקימא לן כל מצוה שאין האשה חייבת אין העבד חייב בה. וקיימא לן כר' שמעון דאמר סומא חייב ונשים ועבדים פטורין מן הציצית דמצות עשה שהזמן גרמא הוא. אבל הרב ר' יעקב מקורביל ז"ל כתב דאשה פטורה מן הציצית, אבל אם רוצה לברך הרשות בידה, וכן כתב הרב ר' פרץ ז"ל, וכן ראיתי לשר של קוצי ז"ל שכתב משמו של רבי' תם ז"ל דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא, וכתב הרב ז"ל נשים פטורות מן הציצית ואם רצו לברך יברכו, וכן דעת ר' יום טוב אלשבילי ז"ל. ואינו כן דעת הר"ם במז"ל שכתב נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי חכמים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצוות, ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה, וכן שאר מצוות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותה מצוה בלא ברכה אין ממחין בידם. טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולם מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין אותן בלא ברכה, עד כאן. והעקר כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן ראיתי שרבי' יעקב החסיד ז"ל שאל מפמליא של מעלה נשים שמברכות בסוכה ולולב ושופר או בשאר מצוות אם היא ברכה לבטלה, והשיבו לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו שם אלהיכם והעד מגלה וחנוכה, שמאחר שהיו באותו הנס חייבות בהן ומברכות עליהן, בלולב נמי מצינו שבא לזכר שאין לו אלא לב אחד, ובשופר נמי אמרי' אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות ותמליכוני עליכם וזכרונות שיבא זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר, לפיכך אם באה לברך בלולב ובשופר הרשות בידה, כל זה השיבו לו.
תניא בפרק לולב הגזול קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב ומברך כדרכו.
גרסינן בריש מסכת ערכין הכל חייבים בציצית כהנים לויים וישראל נשים ועבדים, ואמרי' עלה בגמרא הכל לאתויי מאי לאתויי קטן היודע להתעטף, דתניא קטן היודע להתעטף חייב בציצית. וכתב הרב בעל העטור ז"ל דהאי קטן הוי [כ]ההיא דגרסי' בסוכה התם קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, וכתב הרב ז"ל דאפי' גדול שיודע להתעטף חייב, שאינו יודע להתעטף פטור.
<h2>דף מד.</h2>
וצריך אדם ליטול ערבה בשביעי של חג שהלכה למשה מסיני היא. וגרסי' בפרק לולב וערבה אתמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר ערבה יסוד נביאים היא, וחד אמר ערבה מנהג נביאים היא, פי' למאן דאמר יסוד נביאים היא מברכין על נטילת ערבה כמו בלולב, ולמאן דאמר מנהג נביאים היא לא מברכי' עלה משום דאין מברכין על המנהג. ואסיקנא התם אמר איבו הוה קאימנא קמיה דר' אליעזר בר' צדוק ואיתי ההוא גברא ערבה לקמיה שקל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים היא, כלומר דאין מברכין עליה. וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל וכן דעת רבינו תם ז"ל, אבל הרב בעל העטור ז"ל כתב מסתברא ר' אליעזר בר צדוק כי לא בריך יחיד הוה ויחיד לא קבע ברכה אמנהג, אבל צבור מברכי כי היכי דמברכי בהלל, וערבה טעונה ברכה בצבור, אבל מצינו מצוה המוטלת על הצבור בלא ברכה, אלא שלא נהגו. והכין איתא בירושלמי ר' זעירא שאל שאלה לר' דניאל בריה דרב קטינא שמעתי מאביך שהיא טעונה ברכה ונטלת בפני עצמה ויש לה שיעור, אתא ר' איבו בר נגרי בשם רב הונא אמר טעונה ברכה, ע"כ. וחביט חביט פרש"י ז"ל מלשון חבטה, כלומר נענע.
<h2>דף מד:</h2>
ומיהו בהלל דראש חדש אינו מברך כיון דאינו אלא מנהג והראיה מדאמרי' במסכת שבת תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, ורוצה לומר לא יתחיל בברכה דאי בהלל עצמו אמאי לא יתחיל מלקרא פסוקים של תהילים. והני מילי ביחיד אבל בצבור מברך לקרא את ההלל שאין לך שום מצוה שעשו צבור בלא ברכה. וכן דעת רבי' אלפסי ז"ל בפרק במה מדליקין. ויחיד אין צריך לקרוא את ההלל בראש חדש כיון שהוא מנהג ואם קורא קורא בלא ברכה משום דאין מברכין על המנהג וכן ראיתי מי שהעיד שרבי' שמואל ז"ל לא היה מברך בהלל דראש חדש. וכן דעת הר"ם במז"ל פרק שלישי דהלכות מגילה וחנוכה שאפי' ציבור דאין מברכין בהלל דראש חודש מפני שהוא מנהג. אבל רבינו תם ז"ל כתב דאפי' בראש חדש יחיד חייב לברך על ההלל, וסומך הרב ז"ל על מאי דאמרי' באמצע הפרק פוסק ואם אינו אלא קריאת פסוקים בעלמא פשיטא דפוסק באמצע הפרק. ומה שאמרו יחיד לא יתחיל לאו ביחיד ממש קאמר אלא אפי' לרבים קורא יחיד כיון שאין כל ישראל מקובצים יחד, והילכך אפי' בצבור אין גומרין אותו, אבל מכל מקום חייבים לברך. והראיה מההיא דפרק במה מדליקין דרב אקלע לבבל חזנהו דקא קארו הלל בראש חדש סבר לאפסוקינהו, כלומר שלא יקראו אותו בברכה, דאי סלקא דעתך בלא ברכה אמאי סבר לאפסוקינהו מלומר פסוקים, ומדקאמר אקלע לבבל ולא אמר עאל לבי כנישתא משמע שכבר היה בבית הכנסת קודם שהתחילו ההלל וראה שהיו מברכין ומשום הכי היה רוצה להפסיקם, הילכך בהלל דראש חדש בצבור מברכים אע"פ שהוא מנהג וכן עקר. וכן ראיתי שרבינו יעקב החסיד שאל דבר זה מפמליא של מעלה, והשיבו לו הודעתיך שברכותיהן של ישראל כקטורת הם לפני. ושנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואם תאמר והא אמרינן בפרק לולב וערבה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא, אלמא משמע שאין מברכין על המנהג. תירץ הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל דשאני ערבה שיש מעשה כלומר חבטה שהוא הנענוע (והילכתא) [והלכך] דין הוא דלא מברכינן עלה, אבל הלל שהוא שבח והודאה להקדוש ברוך הוא מברכין עליו אע"פ שהוא מנהג. אבל אני רואה מנהג כל גלילות ארצינו לברך אפי' ביחיד. והנח להם לישראל שאע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם.
<h2>דף מה:</h2>
ותו אמרי' התם נשים לאשמועינן דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, ור' שמעון פוטר בנשים דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, והוא הדין לעבדים דקימא לן כל מצוה שאין האשה חייבת אין העבד חייב בה. וקיימא לן כר' שמעון דאמר סומא חייב ונשים ועבדים פטורין מן הציצית דמצות עשה שהזמן גרמא הוא. אבל הרב ר' יעקב מקורביל ז"ל כתב דאשה פטורה מן הציצית, אבל אם רוצה לברך הרשות בידה, וכן כתב הרב ר' פרץ ז"ל, וכן ראיתי לשר של קוצי ז"ל שכתב משמו של רבי' תם ז"ל דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא, וכתב הרב ז"ל נשים פטורות מן הציצית ואם רצו לברך יברכו, וכן דעת ר' יום טוב אלשבילי ז"ל. ואינו כן דעת הר"ם במז"ל שכתב נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי חכמים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצוות, ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה, וכן שאר מצוות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותה מצוה בלא ברכה אין ממחין בידם. טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולם מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין אותן בלא ברכה, עד כאן. והעקר כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן ראיתי שרבי' יעקב החסיד ז"ל שאל מפמליא של מעלה נשים שמברכות בסוכה ולולב ושופר או בשאר מצוות אם היא ברכה לבטלה, והשיבו לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו שם אלהיכם והעד מגלה וחנוכה, שמאחר שהיו באותו הנס חייבות בהן ומברכות עליהן, בלולב נמי מצינו שבא לזכר שאין לו אלא לב אחד, ובשופר נמי אמרי' אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות ותמליכוני עליכם וזכרונות שיבא זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר, לפיכך אם באה לברך בלולב ובשופר הרשות בידה, כל זה השיבו לו.
<h2>דף מו.</h2>
ואע"פ שבירך ביום הראשון חוזר ומברך ביום השני וכן בכל שאר הימים כדאסיקנא בגמרא בפרק לולב וערבה.
והעושה סוכה לעצמו אומר שהחיינו נכנס לישב בה מברך בא"י אמ"ה לישב בסוכה. ואסיקנא דכל שעה שנכנס לשם מברך כדין תפילין דכל שעה שמניחן מברך עליהם, וכן הלכתא. כתב רבי' האי גאון ז"ל הנכנס לסוכת חבירו לבקרו מנהג ידוע שהוא מברך לישב בין סעד בין לא סעד אינו מנהג, והכין קא פסק הרב אלפסי גאון ז"ל. אבל ראיתי מי שהעיד שראו לרבי' תם ז"ל שלא היה מברך בכל שעה שהיה נכנס בסוכה אלא בשעת סעודה בלבד. וכן כתב הרב ר' שלמה בן אדרט ז"ל בפרקא קמא דברכות וכן כתב בעל העטור ז"ל.
ותו גרסי' בפרק לולב וערבה תנו רבנן העושה לולב לעצמו אומר שהחיינו, נטלו לצאת בו אומ' בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת לולב. ומנענע למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם כדי להמליכו בארבע רוחות העולם ולשון נטילה הוא לשון חכמים על הלקיחה כדאמרי' נוטל אדם את לולבו, אי נמי על שם הנענוע שהוא מעלה ומוריד כדכתיב וינטלם וינשאם כל ימי עולם.
כל העושה מצוה אחת הרבה פעמים ביום מברך עליה כל שעה ושעה שיעשה אותה, דגרסינן בפרק לולב וערבה תניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי ר' וחכמים אומרים אינו מברך אלא שחרית בלבד, ואמרינן עלה איתמר אביי אמר הלכה כר' ורבא אמר הלכה כרבנן, אמר מר זוטרא חזינה ליה לרב פפי דכל אימת דמנח ליה מברך, והלכתא כרבי דאמר כל זמן שמניחן מברך עליהן, וכן כתבו ופסקו כל הגאונים ז"ל וכל האחרונים ז"ל, תו גרסינן התם רבנן דבי רב (אסי) [אשי] כל אימת דמשמשי מברכי, וכתב רבינו שמשון ז"ל וזה לשונו דמצוה למשמש בהן שלא יסיח דעתו, דבפרקא קמא דיומא דרשינן קל וחומר מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת. ולא אתפרש מאי מברך, דלא מסתבר שיהיו מברכין להניח כמו שברכו בשעת הנחה כדאיתא בהקומץ רבה, דהכא הרי מונחים ועומדים, ומסתברא דמברך לשמור חוקיו כמו שמברך בתר דמסלקי תפילייהו כדאיתא בפרק בא סימן עד כאן, והדברים מתמיהין.
ושאל הרב ר' אשר מלוניל ז"ל להרב ר' יצחק הצרפתי ז"ל ואנו שאין אנו לומדין מיד לאחר ברכת אהבה רבה שאנו טרודין והולכין למלאכתנו ואין אנו לומדים עד חצי היום או יותר, אמאי אין רגילין העולם לברך ברכת התורה פעם אחרת. והשיב דלא קיימא לן כאותו ירושלמי שאמר שצריך לקרות מיד הואיל ופליג אגמרא דידן והתלמוד שלנו הוא עיקר, דתנא דידן בסתם קאמר אין צריך לברך לא שנא קורא מיד ולא שנא קורא אחר מכן, ועוד דברכת אהבה רבה אינה לברכת התורה אלא לקריית שמע ומשום הכי אינה פוטרת קריאת התורה אלא כששנה על אתר אבל ברכת אשר בחר בנו והערב נא ולעסוק בדברי תורה שהם עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום אפילו שיפסוק בנתיים. ואם תאמר מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה, תירצו המפרשים ז"ל דשאני גבי תורה דאינו מיאש דעתו בשום שעה וכל שעה ושעה חייב אדם ללמוד כדכתיב והגית בו יומם ולילה וגו', והוי כמו היושב כל היום בלא הפסק, אבל לאכילת סוכה שיש לה שעה קבועה ביום צריך לברך על כל פעם ופעם. ובתוספות כתבו דרש"י ז"ל היה נוהג כשהיה משכים לקרות היה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לקרות התורה, ולאחר מכן כשהולך לבית הכנסת היה חוזר ומברך בא"י אמ"ה אשר בחר בנו, כמו אותן הימים שלא היה משכים. והיה נותן טעם לדבריו שכמו שאותן שקורין בספר התורה מברכין אע"פ שכבר ברכו בבקר קודם הקרבנות אשר בחר בנו. ורבותינו הצרפתים ז"ל אמרו דאין זה נכון דברכת ספר תורה תקנת חכמים הוא שיברך בכל פעם ופעם אפילו מאה פעמים ביום כמו ברכה שאחר התורה שלא מצינו ברכה אחר המצוה, אלא שאני הכא שהיא תקנת חכמים כגון ברכה של מפטיר בין לפניו בין לאחריו.
יש מי שהקשה מאי שנא דמברכין בסוכה בכל שעה שיושב בה יותר מאכילת מצה, שאין אנו מברכין אלא לילה ראשונה. וראיתי כתוב בשם חכם אחד ור' שמואל בר שלמה שמו שתירץ דשאני מצה דבשאר ימים אינו אוכל לשם מצה אלא להשביע נפשו ומפני שנאסר בחמץ, למה הדבר דומה לאוכל בשר שחוטה שאינו מברך אקב"ו לאכול בשר שחוטה או בשר טהורה, אבל האכילה בסוכה אינה להשביע נפשו אלא לשם מצוה דאפי' בביתו יכול לאכול לשובע נפשו. אבל רבי' זרחיה הלוי ז"ל תירץ דשאני סוכה שחייב לישב עליה כל שבעה ואי אפשר לו להיות שלשה ימים בלא שינה, כדאמרי' בפרק אלו נדרים נמצא שחיוב סוכה נמשך כל שמונה ימים, אבל בפסח אפשר לו לאכול פירות בשאר הימים חוץ מלילה הראשונה.
וכתב הרב בעל העטור ז"ל דמנהג ישראל הוא בליל ראשון של סוכות לברך על הכוס לישב בסוכה ושהחיינו, כרב כהנא בפרק החליל, כלומר אע"פ דאמר לעיל העושה סוכה לעצמו אומר שהחיינו אינו צריך אלא שיסדר הברכות על הכוס, וכן היה עושה רב כהנא בפרק החליל. וכשהוא מקדש מקדש מיושב כדרכו, ואע"ג דקימא לן דבכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, יש לומר דקיימא לן דכל זמן שעוסק באותו עניין עובר לעשייתן אקרי, וכן כתבתי לעיל זה. ויש מי שנוהג לקדש מעומד מטעם זה כדי שיברך לישב בסוכה מעומד וקודם שישב וסודר כל הקידוש מעומד, וכתב הרב בעל העטור ז"ל דמנהג משובש הוא ואינו צריך. אבל הר"ם במז"ל כתב זה לשונו: כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב אקב"ו לישב בסוכה, ובליל יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס, ונמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואחר כך מברך על הזמן, וכזה היה מנהג רבותינו ז"ל ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו, עד כאן. וראוי לחוש לדבריו שדבריו דברי קבלה הן.
ת' כתב מורי הרב נ"ר בשם המפרשים ז"ל שאם לא אכל בסוכה בליל ראשון כגון שירדו גשמים או שארעו אונס מברך בביתו על הכוס זמן וכשיחזור לאכול בסוכה במחרתו או בשאר ימים מברך זמן פעם אחרת בשביל הסוכה שהיא חדשה אליו, (הילכך) [כ"כ] ר' אהרן הלוי והרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל.
תניא בפרק לולב וערבה, תנו רבנן היו לפניו מצות הרבה מברך אקב"ו על המצות, ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת, אמר ר' זירא ואיתימא רב חיננא בר פפא הלכה כר' יהודה.
<h2>דף מו:</h2>
וכתב הר"מ ב"ן ז"ל שהנותן לולבו לחבירו ביום הראשון של חג לצאת בו, כשמחזירו לו לחברו צריך לתת לו במתנה גמורה כמו שאם היה שלו, והביא ראיה מדגרסי' בפרק לולב וערבה אמר ר' זירא לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא מאי טעמא ינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני. ורבי' נ"ר כתב דשאני התם שנתנו לו סתם. וכיון שכן צריך שיחזירנו בתורת מתנה אבל זה שנותנו לו בפי' על מנת להחזיר אין צריך שיחזיר לו בתורת מתנה, וכן מוכח במעשה דרבן גמליאל שהבאתי למעלה שר' עקיבא החזירו לרבן גמליאל ולא אמר הקנהו.
תו גרסי' התם בפרק לולב וערבה אמר רב יהודה בר שילת משמיה דרב שמיני ספק שביעי שביעי לסוכה ושמיני לברכה, כלומר שאומר את יום שמיני חג עצרת הזה, ור' יוחנן אמר שמיני לזה ולזה, ואסיקנא התם מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. ומה שאין מברכין עליה אינו מטעם ברכה לבטלה שהרי ג"כ מברכים ביום שני של גליות אע"פ שהוא ספק כדי שלא יזלזלו בו, אלא הטעם הוא כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל והיינו טעמא דלא מברכינן דכיון דיום שמיני עצרת הוא לא אפשר לברוכי לישב בסוכה דקשיאן אהדדי דאם יום סוכה הוא לאו שמיני עצרת הוא, ואי שמיני עצרת הוא לאו יום סוכה הוא, ומשום דמספקא לן תרויהו עבדינן לחומרא יתבינן בסוכה בלא ברכה, ונוהגים בה מנהג יום טוב דהוא שמיני עצרת לחומרא, עד כאן.
<h2>דף מז.</h2>
ואם תאמר אמאי מברכין בלילה שניה של פסח דהא ספק הוא אם יום ראשון או שני [והתורה] אמרה ממחרת השבת אולי הוא יום ראשון של פסח ואמרי' בסוכה גבי עצרת שמיני ספק שביעי יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן, יש לומר דשאני ספירת העומר שאין לנו דרך אחרת שאם לא נספור עד יום שלישי יתקלקל המנין ולא בא עצרת עד שבעה בסיון אבל עכשיו שמונין משני לא ידחה עצרת לא מזמנו ולא מספקו שהרי עושין ג"כ שני ימים מעצרת.
